נחזור לרגע בזמן 28 שנים ל1993…

נשיא: חיים הרצוג, האבא של הבן הנשיא שלו.
רוה״מ: יצחק רבין (אחרי ניצחון בקרב היצחקים מול שמיר בשנה שקדמה).
ראש אופוזיציה: בחור שאפתן עם טאצ׳ אמריקאי ושם שאולי מצלצל מוכר: בנימין נתניהו.
ברקע הסכמי אוסלו שעתידים להחתם בקרוב ולטלטל את המדינה.

השכנים מצפון היו נסראללה (בתחילת ימיו לאחר ההתנקשות במוסווי) ואסד האב, במזרח המלך חוסיין (האבא של עבדאללה) בדרום מובארק, ובפרוורי השכונה, אותו חמנאי המוכר והטוב באירן, עירק עם סדאם חוסיין המיתולוגי ובטורקיה טנסו צ׳ילר – אישה דמוקרטית חילונית ללא רעלה. גננת ראשית של הכפר הגלובלי – ביל קלינטון.

בטלוויזיה היו כבלים מקומיים יחסית חדשים עם ערוץ הספורט של טנזר וערוץ 2 ניסיוני שהפך למסחרי באיזה שלב. אינטרנט היה הדהוד רחוק מחברים שמבינים בעניינים חשובים או מעולמות הזומביט בחינוכית, שדיברו על דבר חדש ומסעיר שהולך להגיע. טלפונים סלולריים היו מדע בדיוני… רשתות חברתיות לא היו בתכנון, כנ״ל טוקבקים, אפליקציות, ריאליטי, למידת מכונה, דיפ פייקס ודיק פיקס.

בעולמות הכדורסל ג׳ורדן בין האליפויות שניה על פורטלנד ודרקסלר החביבים לשלישית על פיניקס המעולים של בארקלי. במכללות אחת הקבוצות המופלאות בתולדות המכללות דיוק עם לייטנר, הארלי והיל אחרי נצחון על הפאב פייב הפרשמנים של מישיגן עם ג׳יילן רוז הראשון לשמו חואן האוורד וכריס טיימאאוט וובר כמובן. ובסופה אליפות של הטאר הילס על ה.. פאב פייב שוב. (הטיימאאוט…)

בישראל היינו מיד אחרי סנסציית הענק של הגליל (שפר לפני קונטיקט, ליף וגלריית גבוהים שזורקים שלשות) בכדורסל שהקדים את זמנו בדור ותחילת הנסיקה של המותג פיני גרשון, תופעה שהגיעה אחרי אליפות שגרתית מספר 23 של מכבי (מוטי דניאל, גמצי, ליפין, הנפלד, מייק מיצ׳ל ודרור ברדיצ׳ב חשו הקלה).

עבורי אישית, זו השנה הראשונה שגיליתי את הכדורסל (יותר מדויק איפשהו בסוף 92, אולי נבחרת החלומות באולימפיאדת ברצלונה באיזה משחק מקרי, אבל 30 שנה לך תזכור). עד אז הייתי איש של כדורגל, גם בשכונה וגם כצופה ואף מאזין (יש לנו איתות מהמכתש…), אדיש לגמרי לכדורסל הישראלי וההוא ״מהעולם האחר״ של שבת בבוקר, עם בירד ומגיק שפספסתי לצערי בזמן אמת וגם סבא עבדול ג׳באר ואיזייה והילדים הרעים.

הדבר הזה סחף אותי לגמרי, גם התחלתי לשחק וגם להתעניין רוחבית: אנביאיי בעיקר אבל גם ליגה ישראלית, וגם כל מני ליגות אירופאיות, מכללות ומה לא. נכנסתי לזה בכל הכח וההתלהבות בגילוי של עולם ידע לא מוכר. אהבתי את הצעצוע החדש, את הדאנקים ,כאיש של מספרים, את ההתרבות הסטטיסטית ובעיקר את הדראפט.

קשה קצת לתאר את זה למי שלא היה אז אבל מלבד אנציקלופדיות עבשות, לא היה כמעט גישה למידע בצורה אקטיבית. בעיתונות היומית הוקדשו מעט מאוד אייטמים, שהסתכמו בכמה שורות יומיות ומדי פעם כתבה של מנחם לס, בערוץ הספורט שודר משחק שבועי עם ׳פרשנות׳ של שימי ריגר ובחור חביב עם קארה בלונדיני שאחר כך התחלף ברונן גורביץ (המושא של ׳עווב טווב רוניין׳ המיתולוגי). בערוץ 2 גם היה איזה משהו ספורדי בהגשת אריק הניג, ליגת המכללות שודרה קצת בערוץ הספורט וקצת בסטאר ספורט האסייתית שסיקרה את מיאמי הוריקנז בכיכוב טיטי פופה. ואת מכללת וושינגטון והסנטר האימתני – ינקה דרה, אח״כ בימי שפר בקונטיקט הם כבר קיבלו את הפוקוס המתבקש.

הצמאון לקבלת מידע היה די נכזב וקמצני מבחינתי, בשבוע הספר גיליתי סדרת ספרים של הוצאת כנרת שהתחילה מהאחרון והמצוין של שלח ומשם אחורה לספרים של מליניאק הטובים בפני עצמם (ואח״כ קדימה למנחם לס ורונן דורפמן).

הדראפט בספורט האמריקאי זה חתיכת שיחוק גאוני, הקונספט מבריק בעיניי ואפילו מרגש, סגנון הבחירה של הכשרונות הבאים, הדירוג והסקאוטינג מרתקים. זו תופעה יחודית בספורט המקצועני למיטב ידיעתי. לצערי, הכתבות על הדראפט בעיתונות היומית פורסמו בד״כ יום לפני הארוע עם כמה ניתוחים קצרצרים ושטחיים של שחקנים בולטים, (שידור כמובן לא היה) כך שרק בעיתון של יום שישי, איזור החדשות שנפרס כמו גרמושקה של שכונת מגורים ממוצעת, הכיל נישה קטנה עם ידיעה לקונית של סדר הבחירות.

דראפט 1993:

בזמן אמת היה ברור שאחרי המגה דראפט של 92 (שיסקר בטור נפרד) וההצלחה הגדולה של הרוקיז שלו, השנתון הנוכחי נחשב לפחות טוב אבל בסה״כ עדיין מעל הממוצע:

היה כוכב על ודאי אחד: כריס וובר, פאוור פורוורד כמעט מושלם, חזק אתלטי, מגוון וחכם.
חד קרן מורמוני, מיסתורי ומסקרן שחזר הישר משליחות מיסיונרית באוסטרליה, לאחר שנתיים ללא כדורסל – שון ברדלי.
כמה חבר׳ה סופר מוכשרים: הארדווי, משבורן, ריידר, בייקר ורוגרס וגם הארלי וצ׳ייני שהיו פחות מוכשרים אבל בעלי פוטנציאל לכוכבים משלימים, ועוד רבים ומוכשרים וטובים. 

הסיפורים של הדראפט:

1. אכזבת החצי השני כשכמה סיפורים אישיים בולטים נפלו בדרך הזו (בגלל פציעות לעיתים בעיות אחרות) 

2. הרבה מציאות בסיבוב השני (2 בלוטורי, 2 באיזכורי הכבוד)

3. דראפט הזאיון וויליאמסונים  – כמה שחקנים מוכשרים, בתבנית של כח אתלטיות וגיוון.

הבחירות המחודשות:

הערה על הבחירות: 

ניתנה העדפה לעונה מעולה על כמה בינוניות, התעלמות מהתרומה לקבוצה שבחרה אלא לליגה כולה.

הבחירות החדשות במתכונת הלוטורי, הוספתי עוד כמה באיזכור כבוד כי כבר נהיה מאוד בינוני בהמשך.

1: כריס וובר (גולדן סטייט)

בחירה מקורית: כריס וובר

אחד מהשחקנים האהובים עליי, בעולם מתוקן היה מחזיק באליפות מכללות ואנביאיי ועמדה היסטורית משודרגת. אחרי שתי עונות מלהיבות עם הפאב פייב המוכשרת של מישיגן ומפח נפש שני ברציפות בגמר עם פאשלה אישית מביכה, נבחר ראשון ע״י אורלנדו (עם שאקיל) ומיד הוטרד לקבוצה המלהיבה של הגולדן סטייט, שהזכירה את הגולדן סטייט הנוכחית, בכשרון, בארטילריית ובארבע הורסטילי.

היה אמור ליצור את אחת החמישיות המלהיבות בהיסטוריה: הארדווי, מרצלוניס/ספרוול, מאלין, אוונס, וובר בחמש. אצל נלי שגם הקדים את זמנו, המוטו בתקופה ההיא היה ששלשות זה נחמד לעונה הסדירה אבל פלייאוף מנצחים מתחת לסל.

וובר בכל אופן פחות התחבר. דרש טרייד עבר לוושינגטון ומשם לסקרמנטו האירופית והמגניבה, אותה הוביל במשך כמה שנים אבל הלייקרס האימתניים עמדו בינו לבין תואר.

2: פני הארדווי (פילדלפיה)

בחירה מקורית: שון בראדלי

כמו הבחירה הראשונה, אחד מהאהובים עליי, שחקן שעושה כדורסל שמח, וגם בעולם מתוקן היה נותן קריירה ברמה של קובי. אחרי כמה עונות מדהימות באורלנדו לצד שאקיל וקצת בלעדיו ואז סדרת פציעות הפך ממסופרסטאר לשחקן בינוני.

3: סאם קאסל (אורלנדו)

בחירה מקורית: פני הארדווי

קאסל אולי קצת פחות מוכשר מהשמות הגדולים, אבל נתן אחלה קריירה, חכם יעיל ומתעלה בקבוצות גדולות ובמשחקים גדולים והיה בלא מעט כאלה. זכה ב-3 אליפויות, מהן 2 בשתי העונות הראשונות שלו עם יוסטון ואחת נוספת עם סיום הקריירה במדי בוסטון.

4: וין בייקר (דאלאס)

בחירה מקורית: ג'מאל משבורן

גבוה טכני ומוכשר שהגיע מממכללת הורטפורד האלמונית ודי מהר התפתח לאולסטאר, נתן חצי ראשון של קריירה יפה, חלק במלווקי וחלק כמי שהגיע בטרייד בעד שון קמפ לסיאטל, אבל אז הדרדר לבעיות אלכוהול ומשקל שמהן כבר דשדש לבינוניות. עבור דאלאס שהשיגה 11 ניצחונות בלבד ב-1993 ועתידה להשתפר רק ל-13 בעונה העוקבת, כל פיסת כישרון יכולה להיות משמעותית.

5: ג'מאל משבורן (מינסוטה)

בחירה מקורית: ג'יי אר ריידר

מונסטר מאש הגיע מקאנטאקי ובדיעבד מזכיר לי קצת זאיון וויליאמסון לייט, חזק, אתלט, סקורר משלושה לבלים ומאוד מגוון – התחיל בדאלאס שהפכה להיות מבטיחה לצד ג׳מי ג׳קסון אחרי שבדראפט הבא הצטרף גם ג׳ייסון קיד, שלישיית ג׳.ג׳.ג׳ המקורית (לפני ההוא של ממפיס) הם היו נראים כמו קו אחורי צעיר ומושלם, אבל אז הגיעו סכסוכי אגו ולפי השמועה גם ריב על בחורה (נאה יש לומר) והעניינים התפרקו. למרות לא מעט שנים עם מספרים יפים והופעת אולסטאר. די איכזב ביחס לציפיות.

6: אלן יוסטון (וושינגטון)

בחירה מקורית: קלברט צ'ייני

כוכב משני בניקס החזקים שהגיעו לגמר ב-1999, קלעי מעולה ויעיל, לא מגוון וחלש בהגנה. נבחר פעמיים לאולסטאר. נתן קריירה ארוכה ודי יציבה. זה בטח עדיף על מי שהבולטס בחרו במקור, קלברט צ'ייני, שאמנם שיחק 13 שנים בליגה, אבל לא הגיע לממוצע של דאבל-פיגרס אחר 5 העונות הראשונות שלו בליגה, בזמן שיוסטון עשה זאת בכל העונות בקריירה שלו מלבד עונת הרוקי.

7: ניק ואן-אקסל (סקרמנטו):

בחירה מקורית: בובי הארלי

ניק ואן אקסל התקדם יפה יחסית לבחירת סיבוב שני, טיפוס (במלעיל), קצת שכונתי, אבל אחלה רכז, נתן קריירה יציבה מספרים יפים וסיפק גם הופעת אולסטאר בודדת בעונה שבה היו ללייקרס 4 נציגים שם – שאקובי, אדי ג'ונס וגם ואן-אקסל. מי שמכיר מאמני מכללות אולי שמע על פאשלת הדראפט הזאת של הקינגס שהיום מאמן את אריזונה סטייט.

8: ברוס בואן (מילווקי)

בחירה מקורית: וין בייקר

ברוס (לי) בואן – 3&d משמעותי בליגה, שחקן הגנה אגדי, קשוח ומלוכלך, שחקן חמישיה משמעותי בספרס הגדולים כולל שלוש אליפויות. 8 בחירות בחמישיות ההגנה מראות את ההערכה לה זכתה ההגנה של בואן וקריירה של 39.3% מחוץ לקשת הוכיחו שזה לא היה חכם להשאיר אותו פנוי.

9: שון בראדלי (דנבר)

בחירה מקורית: רודני רוג'רס

שון בראדלי היה ענק ונייד, אבל חלש ולא באמת התמחה במשהו חוץ מלהיות חוסם גדול. בקיצור, סנטר שנתן קריירה די ארוכה ובינונית ובאסט גדול יחסית לציפיות שהנחיתו אותו בבחירה השנייה בדראפט. התחיל את הקריירה לא רע בפילדלפיה ואחרי זה ניו-ג'רזי, אבל זכור בעיקר כשחקן לא מספיק טוב לתפקיד הסנטר ליד נוביצקי בדאלאס.

10: ג'יי אר ריידר (דטרויט)

בחירה מקורית: לינדזי האנטר

הפיסטונס מוצאים את עצמם מיד אחרי הפרישה של אייזאה תומאס עם ניסיון לבנות מחדש, דרך טרייד על רודמן למשל, אבל מספיק מהר כדי שיהיה לג'ו דומארס כישרון לצידו. ריידר עונה על ההגדרה של עוד כישרון גדול סופר אתלטי וחזק, אבל טיפוס בעייתי – המעט שנכתב על הדראפט בעיתון של יום שישי היה כמדומני ציטוט שחצני במיוחד של הבחור. התחיל במינסוטה מרשים מאוד, נתן כמה שנים יפות ואז התחילו הבעיות המעברים והריבים. סקורר טוב וכזה שאולי בדטרויט היה יכול להצליח יותר.

11: רודני רוג׳רס (דטרויט)

בחירה מקורית: אלן יוסטון

בווייק פורסט רוג'רס היה נראה כמו מפלצת של כח ואתלטיות וגם סקורר מגוון, בפועל קצת איכזב, בכל זאת ממוצעי הקריירה שלו הם לא רעים בכלל, ועונה טובה עם פיניקס שהעניקה לו את תואר השחקן השישי הראתה שהוא ידע להסתדר גם בקבוצות פלייאוף ולא היה רק סקורר של קבוצות רעות.

12: ביירון ראסל (לייקרס)

בחירה מקורית: ג'ורג' לינץ'

3&d יעיל ביוטה הגדולה, שיזכר בעיקר כמושא הנפנוף של ג׳ורדן. שחקן שהרוויח מאוד מהמסירות של סטוקטון, כפי שתעיד צניחה פתאומית מ-5 עונות רצופות של 50% אפקטיבי וממוצע של 9.6 נקודות בעונה האחרונה שלו ביוטה אל 4.5 נקודות בלבד בעונה הכי טובה שלו מחוץ לעיר המורמונים.

13: לינדזי האנטר (קליפרס)

בחירה מקורית: טרי דהר

הקליפרס בוחרים כאן גארד נמוך סקורר לא רע לאורך קריירה ארוכה שיכול לסייע לקבוצה שהגיעה במפתיע לפלייאוף ומחפשת חיזוק לספסל ועוד עומק, רגע לפני הטרייד שיביא את דומיניק ווילקינס ויפרק הכל.

14: ג'יאורג'י מורסאן (אינדיאנה)

בחירה מקורית: סקוט האסקין

במקום סנטר ששיחק 27 משחקים בליגה וסיים עם ממוצע של 2 נקודות למשחק, הפייסרס לוקחים סנטר רומני ענק (7'7) שנתן עונת שיא של 14.5 נקודות למשחק שהייתה האמצעית מבין 3 עונות בדאבל-פיגרס. אצל הפייסרס עם ריק סמיתס הרומני היה יכול לתת גיבוי מספיק כמחליף ולהוסיף אלמנט שקצת היה חסר לאינדיאנה בזמן שהסיכוי שלו לסבול פחות מפציעות ומעומס היה עולה.

אזכורי כבוד:

ג׳ורג׳ לינץ׳ – מגן מעולה. 

כריס מילס – סקורר טוב אבל איטי, נתן קריירה יפה עם מספרים דו ספרתיים.

קלברט צייני – התחיל יפה, דעך בהמשך.